"הגירת הצעירים היא איום לאומי", זעקו בעזה ערב 7 באוקטובר, וסקר מאותו זמן העלה שכל צעיר שני חולם לעזוב. כ-130 אלף גם הצליחו מאז, אך שני דברים לא הולכים מכאן: השוויון המספרי בין הים לירדן והחשש שיישארו רק חסרי האופק
האינטרנט מתפקע מקבוצות וואטסאפ וטלגרם עמוסות שמועות ורסיסי מידע מאירועים בעזה שטרם הותרו לפרסם, דוגמת החזרת הגופות השבוע. הצבא מנהל מרוץ כדי לעדכן את המשפחות לפני שהבשורה תגיע אליהן, אבל לא תמיד מצליח. מהיכן מגיע המידע לקבוצות? איך מתרצים זאת המנהלים שלהן? מה חלקם של הלוחמים בשטח בבעיה? והאם במציאות הטכנולוגית הזו יש דרך לפתור אותה?
הן שלחו למלחמה את הגבר שהתאהבו בו, שותף לחיים, אבא לילדיהם, וקיבלו בחזרה מישהו אחר לגמרי. עכשיו הנשים שמתמודדות עם פוסט–טראומה של בני זוגן שוברות את קשר השתיקה: ע' מרגישה שיש לה עוד ילד בבית, אנג'לה הכי חוששת כשהלילה שוב יורד, ו-ב', שרק ילדה תינוקת לתוך כל הבלגן הזה, מחכה שגם המדינה תשמע אותן - ותושיט להן יד
בתקשורת העולמית וברשתות החברתיות לא ממש ידעו איך לעכל את הטקס הראשון אי פעם שנערך על גבי נהר. כתבת ה"גרדיאן" כינתה את האירוע "אסון אולימפי", בעוד ב"וורייאטי" פרגנו: "דוגמא נוגעת ללב של קבלה ושמחה בימים בהם העולם נתון בכאוס". על דבר אחד היה קונצנזוס: סלין דיון הייתה עוצרת נשימה
ישראל עומדת בפני עשור של להיות–או–לחדול ומה שנדרש היום הוא מפעל לאומי חדש: התעצמות זו אמורה להכשיר את המדינה ל"מלחמת תש"ח 2", ולהניח את היסודות של רפובליקה ישראלית יהודית, דמוקרטית וצודקת | מתוך ספרו החדש של ארי שביט
