אמש קרה משהו שלא אירע לי בכל עשרות השנים בהן אני מבקר טלוויזיה
האמת? מה זה הופתעתי. הוא לא היה אלגנטי ולא בעל רף גבוה, אבל ערב הפתיחה של "הזמר במסכה" הצליח לעורר עניין ולהפיץ סביבו גלאם
"משא כבד": אית'ן הוק סוחב על הגב סרט הישרדות סוחף
מה שמתחיל כמו דרמה אנושית-תקופתית על אב יחידני ובתו באורגון של 1933, הופך במהרה לסרט הישרדות הוליוודי לכל דבר ועניין. זה לא סרט גדול, אבל 112 הדקות שלו סוחפות למדי, בעיקר בזכות אית'ן הוק וראסל קרואו, ופשוט לא מאפשרות לשחרר בלי לדעת איך זה ייגמר
בדרך לאינדינגב עוברים בבארי ובחניון רעים. בסוף הפסטיבל אלפי צעירים שרים "שי ...
אחרי ביטולים ומהדורה מצומצמת בעקבות המלחמה, אינדינגב חזר בשנתו ה-20 למצפה גבולות ואירח עשרות אמנים שהופיעו מול הנוף המהפנט של המדבר. בין הופעה תלושה של ריטה, רוק גיטרות בועט של אידיוט! ועד תקלוטים אלקטרוניים לתוך הלילה, הרגע שנצרב בזיכרון היה הרגע שבו הקהל שר יחד על תקווה
מיילי מתפרקת על הבמה: "ראיתי את דולי מופיעה פעם אחת, ממש כאן"
למרות שהכירה אותה כל חייה, מיילי ראתה את אם הסנדקות שלה מופיעה רק פעם אחת. על אותה הבמה, היא לא הצליחה לעצור את הדמעות: "אני ודולי זה דבר נצחי"
