תפריט כתבה
גאולה, אובדן וכור היתוך: המשפחה שלא ויתרה על ההכרה
הרגל של סבי; 1936-1949 אימי הושאה לדודהּ כשהייתה בת עשר. הוא היה בן שמונה-עשרה. ברובע היהודי בצנעא נהגו הבנות להינשא בגיל צעיר, כמו שכנותיהן המוסלמיות. חברתה של אימי, צביה, התארסה בגיל שתים-עשרה לבן דודהּ ולא התלוננה. אבל במקרה של אימי, הסיבה לנישואיה הייתה עסקה שכשלה. אביה, יחיא חריף, היה חייב כסף לאחיו שמואל ומצא דרך קלה לפרוע אותו - להשיא לו את בתו, שהייתה רחוקה מרחק כמה שנים מלהיות נערה. אימי נולדה בצנעא בסביבות שנת 1936 (תאריכי לידה לא נרשמו אז) ונקראה חממה ("יונה" בערבית). היא הייתה ילדתם השלישית של הוריה אחרי אחיה חיים ואחותה ברכה שנפטרה בילדותה - דבר לא נדיר באותם ימים. חממה הייתה ילדה חזקה, אולי משום שינקה במשך זמן רב, מה שהבטיח לה ארוחה - מצרך יקר בקהילה שסבלה ממחסור קבוע באוכל. בתמורה לתזונה ולנחמה שסיפקה לה ההנקה, סייעה התינוקת חממה לאימהּ להימנע מהיריון נוסף. כל עוד הילד יונק, תפיסה המעוגנת באמת חלקית, האישה מוגנת מהיריון נוסף. האם ובתה היו בלתי נפרדות. חממה האריכה את חלקה בעסקה וינקה במרץ עד גיל ארבע, עד שנכנעה אימהּ להיריון נוסף עם אברהם, אח לחממה, ולאחריו נולדו שרה ושושנה. דודהּ של אימי, שמואל, אחיו הצעיר של אביה, התגורר עם הוריו, עם שני אחיו ועם שתי אחיותיו בכפר בשם בנֵי בִּהְלוּל (שגם שימש כשם האזור), במרחק של כשלושים ק"מ דרומית לצנעא, כשמונה שעות רכיבה על חמור. שמואל עסק עם משפחתו במסחר בפירות יבשים ובאגוזים, בעיקר שקדים, צימוקים, תמרים ואגוזי מלך. האקלים השמשי של תימן הקל על ייבוש התוצרת בשמש על גבי פיסות בד גדולות. תחת הדרכתו של אביהם אהרון, אומנו שמואל ואחיו לעסוק במסחר מגיל צעיר. הבנים ואביהם צעדו לצד חמור שהיה בדרך כלל עמוס בתוצרת ומכרו את מרכולתם בכפרים השונים לאורך הדרך. שניים מהאחים נאלצו לפרוש: יוסף, שהתעוור מאבעבועות שחורות והמיר את עיסוקו בטחינת חינה - עיסת צבע אדום ששימשה לקישוט העור - ואחיו הבכור, סבי יחיא, שרגלו הייתה פצועה, רכש לאחר שנישא חנות קטנה להכנת סנדלים ושם עבד. החנות הייתה ממוקמת סמוך לחנות ערק, שם "הוא היה עוצר, קונה ושותה ערק ורק אז מתחיל את יום עבודתו," מספרת אימי בצחוק קל שמעיד על חוסר ההיגיון שבדבר. חממה ידעה שמשפחתה קשת יום. רומיה אימהּ לא רק ניקתה את בית הכנסת הסמוך אלא עבדה גם בבתי משפחות אחרות: ניקתה את בתיהן, כיבסה את בגדיהן, טחנה את חיטתן, אפתה את לחמן והלכה לשאוב מים עבורן מהבאר. בתמורה קיבלה כסף ומוצרים חיוניים. במהלך החגים הייתה שבה הביתה עם קמח, תפוחי אדמה, בשר או בגדים להלביש את ילדיה ולטשטש את חרפת העוני. בהיעדר מוסדות רווחה התפתח מנגנון לא פורמלי של עזרה שבו היה מצופה שהעשירים יתמכו בעניים ביותר, ובתוך כל זה תמיד היה הקב"ה, כפי שביטא שלום שבזי, המשורר התימני מהמאה ה-17: "גם אם ינעלו שערי הנדיבים, שערי שמיים לעולם לא ייסגרו".
