תפריט כתבה
דם, חרדה וצ'ה צ'ה צ'ה: הנאחס גדול והזיפת מזוקק
איך מסכמים את מה שקרה ולא קרה לתרבות הישראלית מאז האסון הנורא באסונות? בשורה התחתונה, מנצחים לא היו בשלוש השנים האלה, ובטח לא מנצחים מוחלטים. אבל היו מי שהפסידו קצת פחות מאחרים, והיו תופעות שבלטו לטובה או לרעה יותר מאחרות. בסך הכל היה נאחס גדול וזיפת מזוקק, בואו לא ניתמם. שלוש שנים שעברו כל כך מהר ועם זאת כל כך לאט. שנים שבמהלכן כמעט אפסה התקווה להשבת החטופים בחיים, כשהיה נדמה כי נגזר על ליאור אשכנזי לתפור תורנויות לנצח בכיכר החטופים, בגרון ניחר ולב צולל שאסור לו ללבוש יותר מדי בגלוי על שרוולו המטאפורי, כדי לא להרוס את המשפחות ההרוסות ממילא. למזלנו היה סוף טוב לחלק מהחטופים. לא מספיק מהיר ולא למספיק שבויים, ואז עוד ועוד משורדי השבי התחילו לפרסם ספרים, רבי מכר במידה זו או אחרת. פורטיסחרוף שאלו פעם כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה. בהשאלה, כמה ספרים אפשר לכתוב על השבי? מתברר שאינספור.
