מסטמפורד ברידג' למישקולץ: המסע שהחזיר את האמונה האדומה‎

25 שנה חלפו, ולרגע אפשר לחשוב ששום דבר לא השתנה. למראית עין, הכול נראה דומה. הצבא האדום עולה בהמוניו על המטוס, אליניב ברדה אפילו נראה קצת כמו דרור קשטן, אסף צור מזכיר את שביט אלימלך, אנדריאן קרייב את גאבור הולמאי, וסלים טועמה בתפקיד אחר, אבל עדיין הכי חשוב מכולם. אבל כשממש מתעקשים להסתכל מקרוב, מבינים שהמון השתנה. 25 שנה הן המון זמן. התבגרנו, אפילו קצת הזדקנו, גם אני ובטח הפועל שלי. ב-2001 הייתי נשוי טרי שלא רואה ממטר, סוגר דיל ללונדון ב-36 תשלומים ולא חושב על המחר. 5,000 אדומים צבעו את לונדון בלי אפשרות לתעד באינסטגרם, בלי פירוטכניקה, והשיר המוביל היה "רודה, רודה, רודה", כדי להזכיר את ההפסד של היריבה העירונית המוכה לקבוצה ההולנדית. היום אני כבר עם משפחה וילדים גדולים, ונאלץ למצוא מיליון תירוצים כדי לברוח עם הבן שלי מחופשה בסיציליה ולגנוב טיסה ל-24 שעות להונגריה כדי לראות את הפועל. אמנם זו אותה חולצה אדומה, אבל זו הפועל שעברה לא מעט, עם המון צלקות והרבה טראומות, ומופתעת מכך שהיא חוזרת לאירופה. גאה ואדומה מתמיד. גילי, הבן שלי, כבר בן 20 ויותר משוגע ממני. כל הדרך הוא רק מחכה לצעדה, לאבוקות ולבלגן. הרשתות החברתיות גורמות לו ולנו ל-FOMO אדיר על כל דקה שבה אנחנו לא שם.