תפריט כתבה
המופע של מוש בן ארי ואברהם טל הוא המרענן הרשמי של הקיץ. בול מה שהיינו צריכים
הזרע של אומת השאנטי המקומית נזרע כבר ב-1982, כשאהוד בנאי הוציא את "יידישע ראסטאמן", מהשירים החשובים בתולדות התרבות הישראלית. בנאי לא היה הראשון שעשה רגאיי (רמי פורטיס וסמי בירנבך עם "שמש לך מצפים", מתי כספי עם "ימי בצורת" ו"רגיי של עברית"), אבל בנאי היה הראשון שחיבר את הרגאיי עם נשמה ושורש יהודים, נתן ל"מוזיקת העולם" גוף ישראלי, שר על החיפוש ב"עידן החדש" ("ניסיתי מדיטציה"... "ניסיתי הארי קרישנה"...), ולמעשה ניבא ענף שלם שיצמח במוזיקה של ארץ הקודש, ויביא אמנים כמו עידן רייכל לפסגת ההצלחה. חמש עשרה שנה קדימה, 1997, פסטיבל שנטיפי הראשון במושב גן השומרון. אברהם טל בן העשרים עומד בקהל בהופעה של להקת שבע שמוביל מוש בן ארי, העוגן של פסטיבלי השנטיפי, מהכהנים הגדולים של האומה המתהווה, להקה שמחברת את הודו עם צפון אפריקה והמזרח התיכון, רוחניות, אתניות, כלי מיתר מסורתיים ושירה שבטית, עם להיטים כמו "סלאם". שנה אחר כך טל יצטרף ל"שוטי הנבואה" של רואי לוי וגלעד ויטל ז"ל ויהפוך לסולן הדומיננטי שלה. "השוטים" יוסיפו לז'אנר של השאנטי-עולם השפעות פאנקי, גרוב, היפ הופ, פופ ודאנס. הם יאזנו את שבע של בן ארי וישלימו איתה ועם גאיה של גילי ליבר את משולש הניו אייג' המקומי, שיככב במשולש הפסטיבלים, שנטיפי, בראשית, בומבמלה. שבע ושוטי הנבואה התפרקו, בן ארי וטל יצאו לקריירות סולו. טל והשוטים עוד הספיקו להתארח באלבום הסולו הראשון של בן ארי, ב-"Jah Is One" המיתולוגי. מאז, משך שנים הם היו כאילו מתחרים, אבל נעו במקביל, משכו את השבטים שלהם לכיוונים אחרים, גרפו הישגים והביאו את "מוזיקת העולם" לזרמים המרכזיים, כל אחד בדרכו. איחוד הכוחות הנוכחי ביניהם, סוג של הברקה, מגיע כדי לרענן את הקריירות של שניהם, אחרי כמה שנים של האטה.
