אביהו פנחסוב עלה עירום לחלוטין לבמה. הרבה זמן לא ראיתי טירוף כזה בקהל‎

חצי היממה בה ביליתי בפסטיבל ג'נסיס היו מהטובות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות. לשתים עשרה שעות שוב הרגשתי צעיר וחופשי, מוקף בעשרים אלף בני 15 עד 25, שיכולים להיות בקלות הילדים שלי, שבאו לחגוג את החיים שלהם, רחוקים מבית הספר, הצבא, העבודה או הלימודים, רחוקים מהמלחמה שלא נגמרת, מהבחירות שבאופק (משינה כבר שרו: "ממשלה קורסת באביב"), מההורים, מהמורים, מהמבוגרים. לסיבוב של המחוג הקטן כמו חזרתי לימיי בתיכון, בפסטיבל ערד, בהופעות של כוורת, תיסלם, משינה ופורטיסחרוף, כשהיינו ישנים בשקי שינה על האדמה, אחרי לילה באצטדיון ובבריכה. בג'נסיס הרגשתי כמו שסיפר אהוד בנאי על הרגע שבו הוא כותב שיר: אני לא בגיל האמיתי שלי, אני לא בבית שלי, אני יכול להיות מי ומה שאני רוצה. התחושות האלה של השחרור, החירות והחזרה לגיל העשרה היו שוות את המסע המפרך לשם, או כמו שאומר אלי אוחנה: כדי לקחת אליפות, צריך לסבול בדרך. את הפקק בן השעה בכביש 6, סתם כי למשטרה התחשק להעמיד מחסום. את הפקק בן השעה בכניסה למתחם העצום של הפסטיבל, שהוקם על שדה בסמוך לגן הלאומי עין חרוד, את הנסיעה הלא קצרה בדרך עפר חתחתית ומאובקת, את חצי השעה שחיכיתי בקופה, את הבחורה בקופה שממש איבדה את זה, רס"רית עצבנית ומיואשת, שגערה שוב ושוב בילדים שמולה שיעמדו בטורים ולא בדבוקות, למרות שעוד לא עברו בבקו"ם. כשהגיע האישור המיוחל צעדתי פנימה כשמסביבי מאות בני נוער נלהבים. קוד הלבוש היה חשוף. הבנים רובם הגדול בלי חולצות. הבנות רובן בגופיות ומכנסיים קצרים. אלה הנכדים והנכדות של חוגגי נואיבה 77' ו-78', הפסטיבל שהתחיל את הכל, אלה הילדים של הוללי צמח. ואם כבר צמח, נכנסתי ב-16:00 והספקתי לתפוס את הזנב של המופע של ירמי קפלן על במת "עוף החול" הקטנה. הרוקר הבלתי נגמר הזה קפץ והשתולל והטריף בקהל נערים שצעירים מהילדים הגדולים שלו. קפלן הוא בעיני אחד מעשרת הפרפורמרים הטובים בארץ בכל הזמנים (לצד שלמה ארצי, רמי פורטיס, שחר אבן צור, תומר יוסף, גלעד כהנא, גל תורן, אסף אבידן, חנן בן ארי ועידן עמדי), ועכשיו הגיע הזמן להכניס שם חדש לרשימה הזאת.