תפריט כתבה
אני מוריד את הכובע בפני יונית, אבל לשדר 15 שעות זה לא דבר חיובי
הקלישאה אומרת שבזמן מלחמה אין ימין ושמאל. בימים מתוחים כאלה, כשכולנו מחפשים את הדיווחים המיידיים גם כשאנחנו צפונים בתוך מקלטים טחובים - מתברר שהקלישאות לפעמים פשוט נכונות. כולנו, בין אם אנחנו מזדהים כ"ביביסטים" או "קפלניסטים" נתקענו כל היום בלי האפשרות להתקלח, לאכול ארוחה חמה או להשלים את הפרק האחרון של "הפיט" ששמרנו לסופ"ש. אפשר להרגיש את המציאות הזאת היטב בתוך עולם התקשורת. האולפנים עובדים בלחץ בלתי אפשרי, מתח טעון באוויר, ודווקא אז משהו משתנה בגישה. הקולגות מנסים קצת יותר להרים אחד לשני, לפרגן על הישגים גם למתחרים מהערוץ המקביל. פתאום יש תחושה של גורל מקצועי משותף. "ישראל היפה", גרסת הברנז'ה. תראו, למשל, כמה עיתונאים מכל הערוצים מצאו לנכון לדבר בשבח יונית לוי, ששידרה אתמול 15 שעות ברציפות וניהלה את המערכה התקשורתית בקור רוח מעורר השתאות. אני מודה שלא ישבתי עם סטופר כדי לספור כמה שעות הוא היה שם, אבל נראה שגם אודי סגל לא עזב את המסך לרגע מהבוקר. סחטיין.
