תפריט כתבה
כמה עוד אפשר לעוף על זרחוביץ' הגאון ב"ארץ נהדרת". זה היה פשוט חיקוי קורע
לפני כשבועיים כתב כאן עמית סלונים על הפרק של "ארץ נהדרת" בו היא אזרה אומץ ושחטה שתי פרות קדושות בערב אחד (פורום גדולי התורה ואמילי דמארי). זו הייתה תוכנית חריגה ובועטת בעונה שעושה ככל יכולתה כדי להנעים את זמנם של הצופים בליטופים קלים, לפחות עד כמה שניתן במדינה בה נדמה שכל יד שנשלחת לכיוונך מרגישה קודם כול כמו ניסיון תקיפה. אמש, בזמן שביבי וטראמפ נפגשו בבית הלבן במה שהפך לשעשועון הכי פופולרי במדינה, "מתי תקיפה?", החליטו ב"ארץ" לחזור לגישת החמוץ־מתוק הקבועה שלהם. ממש כמו במסעדה סינית משנות השמונים: לרוב זה טעים לאללה, אך כמעט תמיד מסתיים בתחושת צרבת. במקום מערכון פתיחה בועט קיבלנו את אלי פיניש כבני סבטי. מי שחיפשו קצת הומור שחור כמו זה שהתרגלנו לקבל בפתיחת התוכנית, נאלצו להסתפק בברייק הפרסומות, שם רותם סלע ניסתה למכור לנו דאגה לעתיד הכלכלי ולקרן הפנסיה מטעם אחד הבנקים. מה יהיה עם בחירת הפרזנטורים בארץ הזאת, שבה מולטי־מיליונריות כמו סלע ומאיה ורטהיימר מפרסמות מוצרים לאנשים שמנסים לחסוך?
