עמיר בניון חגג 50: הקול עדיין מגיע לשמיים, אבל הרגליים לא זזות על הבמה‎

1999 הייתה שנה של מהפך פוליטי וציוני דרך במוזיקה הישראלית, בז'אנרים שחדרו מהשוליים לזרם המרכזי. שרית חדד הייתה לזמרת המזרחית הראשונה שמוכתרת לזמרת השנה עם "כמו סינדרלה", ברי סחרוף הפך למלך הרוק האלקטרוני עם "נגיעות". גאיה פרצו, שוטי הנבואה חתמו חוזה הקלטות. הדג נחש הקליטו אלבום בכורה, סאבלימינל כתב את שלו. ובאופן סמלי, אריק איינשטיין ושלום חנוך התאחדו לאלבום אחרון ביחד. במקביל לכל אלה, עמיר בניון המציא מחדש את ז'אנר זמר הנשמה, כשהוציא באותה השנה שני אלבומים, "רק את" מרובה הלהיטים, למשל "כשאת עצובה"; ו"אותו מקום אותה הרוח", שכלל את "שמחות קטנות". בשנים הבאות הוא החל בתהליך הדרגתי של חזרה בתשובה, אבל כבר באלבום הבכורה הוא שר על "מורה לחיים" ובזה שאחריו על המלאכים שיהללו. מוזיקלית הוא מצא את נקודת האיזון העדינה שבין שירי נשמה, מזרחית, ים תיכונית ומוזיקת עולם, עם קריצה לזמר העברי, נקודת איזון שעליה התיישב קול הפייטן המרוקאי האינסופי שלו, שפותח שערי שמיים כל פעם מחדש. אמנותית, בניון נחשף כבר מתחילת הדרך כאחד היוצרים המקוריים והייחודיים במוזיקה הישראלית. ככותב מילים, כמלחין, כמעבד ומפיק מוזיקה, וכמובן, שוב, כזמר. זמרי נשמה כמו בועז שרעבי, שלומי שבת ויהודה פוליקר, היו כאן לפניו, אבל בניון שכלל את המודל והפך לזמר הנשמה האולטימטיבי, האמוני, למי שבשירתו ובאמצעות יפי ועוצמת קולו, שנשמע לעיתים כתפילה ופיוט מבית הכנסת, נדמה שהוא מתקשר לא רק בין הנשמה שלו, שמתפרצת החוצה מהשירים, לנשמות מאזיניו, אלא מתקשר גם עם נשמה בספירה גבוהה יותר, עם ההיסטוריה של הנשמה היהודית, עם נשמה מעולמות עליונים, יהיו שיאמרו הדופק של העולם, או נשמת הבורא, כמעין נביא מוזיקלי הבא בשיג ושיח עם האלוהים באמצעות המוזיקה, לה כתב את שיר האהבה הכי יפה שלו, "ניצחת איתי הכל".