בסצנת הפתיחה של "שוגון" מסביר יושי טורנגה (הירויוקי סנאדה) לבנו, יושי נגקאדו (יוקי קורה), על הייחודיות של הבזה, שמשמשת עבורו כציידת: "היא מנצלת את השמש כהסוואה, חוסכת אנרגיה, מחכה לרגע הנכון. אולי אפילו כלל לא תבחין בה". כמה אומץ צריכה סדרה שכל מהותה היא האופן שבו הדמויות שלה משטות זו בזו ומחביאות את כוונותיהם האמיתיות, להחביא את התשובה לשאלה הגדולה מכולן כולה כבר בדקות הראשונות שלה? האופן שבו טורנגה מתכוון להגיע לניצחון הגדול שלו. או שאולי זה בכלל לא אומץ, אלא בטחונה בבנייה החכמה שלה, כך שתוכל לשטות בנו בדיוק כפי שטורנגה שיטה בכל אויביו וחבריו.
כבר מפרקיה הראשונים נראתה המיני-סדרה של FX כמו קלאסיקה בזמן אמת. היא הייתה מושקעת ומרהיבה כמו סדרת דגל של HBO, אבל גם שיחקה כל העת עם הציפיות שלנו מסדרה שכזו. בעוד רבים מהצופים ציפו ממנה להפוך להיות עוד סוג של "משחקי הכס" - עם קרבות אדירים ומרובי משתתפים, שירות מעריצים ורגעי שיא עוצרי נשימה - צמד היוצרים, בני הזוג רייצ'ל קונדו וג'סטין מרקס, השתמש בערכי ההפקה המרשימים כהסוואה לדבר האמיתי. זה כמובן לא אומר שלא היו רגעים מדהימים לאורכה, רובם פשוט לא היו אלו שההתניה שלנו הובילה לצפות ממנה.
זו גם הסיבה שהתחושה הראשונית מפרק הסיום שלה היא סוג של ריקנות. רק לאחר שחושבים עליו מבינים כמה הסיום הזה הולם, חכם ומתאים בשלמות לדרך שבה "שוגון" הובילה אותנו לאורך עשרה פרקים. כמעט כל אחד מהגיבורים והגיבורות שלה מצאו במהלכה משמעות חדשה לחייהם, שינו תפיסות עולם וסיימו אותה במקום טוב יותר מזה שהתחילו בו. ובעוד "טוב" הוא עניין יחסי, ההתמקדות הזאת בפיתוח וטיפוח הגיבורים מבלי להתפתות להאכלה בכפית או פתרונות קלים - היא מה שהופכת אותה לסדרה מוצלחת כל כך.
מכאן ואילך ספוילרים לסדרה כולה.
יעניין אתכן גם:
"אייל קטן": זו הייתה יכולה להיות סדרה מותחת על סטוקינג. במקום זה היא עושה משהו גדול בהרבה
"פולאאוט": כשהדמות אמרה "לא בטוח שיהיה שבוע הבא", הסדרה והמציאות יישרו קו
"ריפלי": בואו ניקח את הסיפור המחרמן והמותח הזה ונהפוך אותו לסדרה עייפה ומשעממת
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הציפייה הגדולה ל"קרב סקיגהארה" (הקרב שסלל את דרכה של הדמות עליה מבוססת דמותו של טורנגה אל תואר השוגון) בין צבאו של טורנגה לצבא מועצת העוצרים בפרק העשירי והאחרון של "שוגון", היא עבודת הונאה מבריקה שהמאסטרמיינד עצמו היה מתגאה בה. לאורך הדרך "שוגון" נמנעה פעם אחר פעם מנפילה לבורות האלה, שכן המלחמה עצמה מעולם לא עניינה אותה. היא גם מעולם לא הייתה מוקד הספר של ג'יימס קלאוול עליו היא מבוססת, או של המיני-סדרה המקורית משנות השמונים. הדרך אל המלחמה, ובעיקר התוכנית של טורנגה, חשובים הרבה יותר מהתוצאה הסופית.
בפרק הראשון של הסדרה לומד ג'יימס בלאקת'ורן (קוזמו ג'רוויס) את המונח היפני "שוקומיי", שמשמעותו קארמה, גורל. החיים והמוות הם חלק משלם, תפיסה שבלאקת'ורן סירב להבין עד מותה של מריקו (אנה סוואי). "רק אחד מהשניים האלה נצחי", הוא אומר לה בפרק התשיעי, זמן קצר לפני שהיא עומדת ליטול את חייה למען עיקרון. בלאקת'ורן לא רק קידש את החיים, אלא את הצורך לרמוס את אויביו כדי להרגיש בחיים. עבור העיקרון הזה הוביל את צוותו במחיר חייהם של רבים מהם אל חופי יפן, וכך קיווה לאורך חודשים רבים להשתמש בטורנגה כדי לממש את אותו עיקרון.
הנכונות שלו לסיים את חייו בעצמו על מנת לחוס על חיי תושבי הכפר שטורנגה רדף באכזריות, היא תוצר ההקרבה של מריקו. החיבור של החיים והמוות שמעניק משמעות גדולה מהיחיד. מנגד, מריקו עצמה קידשה את המוות באופן שניתק אותה מהחיים. באחד מהרגעים שוברי הלב בסדרה היא מישירה מבט אל בעלה ואומרת "הייתי מעדיפה לחיות אלפי שנים מאשר למות איתך". ההיכרות עם בלאקת'ורן מאפשרת לה להפוך את מותה לגאולה לא רק עבור זכר משפחתה המושמצת, אלא עבור החיים של מי שהעניק טעם לחייה.
"שמי ארגמן", תוכנית התקיפה השאפתנית של אוסקה, הייתה תרגיל הסחה לאורך כל הדרך. ניצול השמש כהסוואה כדי להכות ברגע הנכון. בתחילה עם ההקרבה של הירומטסו (טוקומה נישיוקה), חברו ויועצו הקרוב של טורנגה, כדי לשכנע את העוצרים בכנות כוונתו להיכנע להם. בלעדי השכנוע הזה לא יכול היה להתקיים חלקה השני והחשוב ביותר, זה שבו אישה עשתה את מה שצבא לא יכול היה: לפלג את מועצת העוצרים כך שתעניק לטורנגה את המפתח לניצחון במלחמה.
הנאמנות של מריקו גדולה הרבה יותר מהרגע שבו גוננה בגופה על אחרים. היא מלווה את הסדרה מתחילתה, החל מהמחויבות לבונטארו על אף השנאה ההדדית ביניהם, דרך הנאמנות לדת שבה בחרה כדי לנסות ולהיאחז בחיים שבהם לא רצתה, ולבסוף במחויבות לטורנגה עד לנכונות להקריב את עצמה. "פרחים הם פרחים רק מפני שהם נושרים", היא מסבירה בדימוי יפהפה לאוצ'יבה את שבריריות החיים, ייתכן שההבנה הזאת, ולא מותה, היא זו שהטתה לבסוף את הכף בהחלפת הנאמנות של אם יורש העצר.
ההיפוך בתפיסות בין הפרק הראשון לפרק האחרון מעיד על הבנייה החכמה של הסדרה לאורך הדרך. הבוז שחש בלאקת'ורן לדרכיהם ואמונותיהם של היפנים, השתווה רק לזה שהם חשו כלפיו. כל הצדדים כינו אלה את אלה פראים, שבויים הוצאו להורג, קללות עסיסיות הוחלפו בשפות שרק צד אחד הצליח להבין, נאמנות עיוורת אל מול שאפתנות עיוורת. בסיום בלאקת'ורן לא רק מכנה את המלחמה שבערה בו כל חייו "מלחמה קטנה" כשהוא עומד מול טורנגה, אלא מייצר מהפך באימוץ הדרכים והשפה של המקומיים, רותם אותם לעזרתו כך שהוא מרגיש לראשונה אי פעם בבית - כפי שלא הרגיש מעולם באנגליה. זה רגע מרגש מאין כמוהו, שמבוטא בחיוך קטן אל עבר טורנגה בסצנת הסיום, אבל בדרכה העצורה של הסדרה מבטא ניצחון גדול.
הרבה דמויות נהדרות מציגה "שוגון" לאורך הדרך, אבל נדמה שקאשיגי יאבושיגה (טדאנובו אסאנו) הוא היהלום החבוי שבה. לכאורה, יאבושיגה הוא דמות קומית של פחדן שיעשה הכל כדי לשרוד. כתיבת הצוואות הסיטונית שלו לאורך הדרך היא מחווה יפה מאוד של הסדרה לאופיו הפרנואידי, שבא לידי ביטוי גם באופן שבו תקשר עם הסביבה. אלא שסופו הוא עוד סיפור גאולה מספק. בלאקת'ורן, מי שכינה קוף וחס על חייו רק מטעמים אינטרסנטיים, גדל בעיניו לבחירה הראשונה לסייע במותו. הוא מורה לא לקבור את גופתו, כדי שזו תשמש למלא את בטנה של חיה, בצעד אלטרואיסטי הפוך לגמרי למי שהיה לכל אורך הדרך.
הדברים האלה לא נולדו בחלל ריק. הקירבה למריקו ולבלאקת'ורן היא זו שמובילה אותו בסופו של דבר אל המהפך באופיו, מאפשרת לו לסיים את חייו בכבוד שמעולם לא הגיע אליו בחייו. כל אלה מובילים בסופו של דבר אל טורנגה עצמו. אסטרטג מופלא, שידע לראות תמיד שני צעדים בתוכנית העל לפני חבריו וקרוביו, אבל גם מי שהסדרה טורחת לצבוע כאדם אכזרי, שמטרת העל, אותה מעולם לא הביע בפומבי (להפוך לשוגון), מקדשת את כל הצעדים המובילים אליה.
האם היה חייב להוציא להורג את תושבי כפר הדייגים רק כדי לבחון אם בלאקת'ורן באמת זנח את מלחמתו? האם לא יכול היה למצוא דרך אחרת להוכיח את כוונותיו בפני המועצה העליונה, שלא תדרוש את מות חברו ויועצו הקרוב? האם לא יכול היה להשתמש בבלאקת'ורן כמטרה שעבורה מריקו תחיה ולא תמות? האם היה חייב להטביע את ספינתו רק כדי להכריח אותו להישאר ביפן? כל אלה הן שאלות שהסדרה משאירה פתוחות במכוון, משום שהקסם של טורנגה מעולם לא היה העובדה שהוא "דמות טובה". דמויות טובות לא מגיבות על מות בניהן ב"מזל שיש לי אחרים".
טורנגה הוא העוגן של משמעות החיים והמוות, שלה זקוקים כל מי שסביבו. הוא משתמש בהם למטרותיו, אבל הצמיחה האישית שלהם לא הייתה יכולה להתרחש בלעדיו. זו תפיסה חכמה של עלילה, מפני שהיא מסרבת להכניס את הדמויות שלה לקטגוריות ברורות. כולן חלק מהשוקומיי, החיבור של חיים ומוות, של גורל. יחד הן סוללות את דרכו של טורנגה אל התואר הרם ביותר ביפן, אבל חלקן במסע הזה הוא משמעות. כבר בפרק הראשון תוהה פוג'י (מואקה הושי) בפני מריקו מה המשמעות לחייה בלי בנה ובעלה, "משמעות חייך היא בכך שהורו לך לחיות", היא משיבה. והנה, גם במקרה הזה, המשמעות הצדיקה את החיים. פוג'י מצאה את הדרך להיפרד ולסלול דרך חדשה משל עצמה, להיות חלק קטן משלם גדול.
היופי ורוחב היריעה של "שוגון" עוצרי נשימה לכל אורכה. חמש שנים נדרשו להשלים אותה, והזמן הזה ניכר בכל שוט וכל דיאלוג. הכל מהודק ומלא משמעות, מהבגדים ועד כלי האוכל, כך שכל סצנה הופכת חזקה ומשמעותית יותר בזכותם. הצילום והבימוי יוצאים מן הכלל, ומעניקים לכל עיר וכפר זהות ואופי משל עצמם, כך שהעולם של הסדרה מרגיש אמין וגדול מהחיים, כפי שרק תגלית של "עולם חדש" ב-1,600 יכולה להיות.
אלא שהכוח הגדול שלה הוא הכתיבה. הדיאלוג הדו-שפתי שלה בין האנגלית לבין היפנית, מייצר רגעים נפלאים שמדגישים את פערי התרבות שנדרשות הדמויות לחצות כדי להזדהות עם אחרות. האלמנט הזה בא לידי ביטוי ביפנית הספרותית שבה עושה הסדרה שימוש, כך שדבריו של בלאקתורן באנגלית מתורגמים באופן עצור ונרחב הרבה יותר ביפנית. ההארכה הזאת מעידה הרבה על הלך הרוח המוקפד של בני המקום, בהשוואה לאימפולסיביות הרועמת של בלאקתורן.
היופי הזה בא לידי ביטוי גם בסצנות יפהפיות, כמו זו שבה בלאקתורן ומריקו מתפללים כל אחד בשפתו משני צידי מחיצה, ממחישים את האינטימיות ואת המחסומים ביחסים ביניהם. הוא בעיקר בא לידי ביטוי באופן שבו תוכנית העל של טורנגה נחשפת, ודרכה נפרשים הנאמנויות הסותרות של הגיבורים השונים. משיכות החבל העדינות האלה לאורך הסדרה משיגות בכל פעם ניצחון קטן, בדיוק כמו בסצנת הסיום.
"שוגון" התפארה גם בכמה מתצוגות המשחק המרשימות ביותר שנראו בטלוויזיה מזה תקופה. אנה סוואי הייתה הרוח של הסדרה, כשהיא מגלמת בדמותה את המאבק בין המינימליזם והנוקשות של מקום האישה בתרבות היפנית, לבין סערת הרגשות שהתחוללה בתוכה פנימה, מאיימת להתפרץ אבל נעצרת עד לרגע סוף חייה. לצדה בולט סנאדה עם דמותו המסתורית והתקיפה של טורנגה, כזו שמחזיקה את כל סודותיה בפנים כיאה למאסטרמיינד, וכמעט נשברת רק עם מותו של הירומטסו.
פומי ניקאידו ביטאה באמנות את המסתורין של הגבירה אוצ'יבה, עם חיוכים שמסתירים הרבה ממה שאמרה בפומבי. אסאנו הכניס הרבה לב ואנושיות בתוך דמותו הנלוזה של יאבושיגה, שהעניקה אמינות למהפך בסופה, וכך הלאה לג'רוויס שהביא את התשוקה המתפרצת של בלאת'ורן לכל מה שחשוב בחייו, למואקה הושי עם הכאב השקט ושובר הלב של פוג'י, ולכל יתר הקאסט הנפלא כאן.
נראה שההצלחה של "שוגון" אינה עניין ייחודי, אלא ביטוי של יכולת להפוך סיפור על תרבות זרה לאוניברסלי ונוגע ללב. כך קרה לפני מספר חודשים בלבד, כש"הסמוראית כחולת העין", גוללה אף היא סיפור המתרחש ביפן הפאודלית ומתואר מנקודת מבט יפנית. גם שם היוצרים היו בעל (אמריקאי לבן) ואישה (אמריקאית ממוצא יפני), וגם שם המעשייה הפוליטית העקובה מדם, תובלה ברובים אנושיים מרשימים שהפכו אותה למוצלחת הרבה יותר מהפרמיס שלה.
ואולי הסיפור כאן פשוט הרבה יותר: סדרה שמאפשרת ליוצריה חופש פעולה ולא כופה עליהם נוסחאות אלגוריתם מוכנות מראש, מתבררת ככזו שהרבה יותר מתגמלת מעוד סיפור שכמוהו כבר ראינו אינספור בעבר.
"שוגון" זמינה במלואה בדיסני פלוס.